החלטה בתיק מ"ת 18043-01-13 - פסקדין

במהלך הדיון שנערך ביום 16.1.13, הסכים ב"כ המשיב לקיומן של ראיות לכאורה, אולם לדבריו בנסיבותיו של תיק זה, ובנסיבותיו של המשיב, יש מקום לשקול שחרורו בחיוב.

ב"כ המשיב, בפתח דבריו, העלה טענה שהועלתה גם על ידי ב"כ המשיב 1, ועניינה הפלייתו של המשיב 2 אל מול מעורבים אחרים, אשר גם כן קיימות ראיות לכאורה בעניינם כי סחטו באיומים את המתלונן. הדברים אמורים ביחס לבחורה בשם בר אזולאי, ואחר בשם שוקו, אשר האיומים שהופנו כלפי המתלונן הביאו אותו אף לכדי מעשה, והעברת 32 שיקים לידי בר. כך הם גם פני הדברים ביחס למשה לב, אשר עושה פעולות רבות על מנת להשיג את כספו, ולאחר שלא הצליח להשיג הכספים באמצעות בר אזולאי ושוקו, פונה אל המשיב 1, אשר באמצעותו מנסה להשיג הכספים. ביחס לכל המפורטים לעיל, המבקשת לא ראתה להגיש בקשה למעצר, ואף לא להגיש כתב אישום. נתון זה, לכשעצמו, יש בו כדי להשליך על הנטייה לשחרורו של המשיב 2.

המשיב לקח אחריות על חלקו הלכאורי, הכה על חטא, ומבלי להקל ראש בחומרת מעשים אלו, הרי שאין מדובר במעשים המצויים ברף הגבוה של עבירות סחיטה באיומים. המשיב 2 מעולם לא נפגש עם המתלונן, ובסופם של דברים חלקו מתמצה במס' שיחות טלפון. גם המשיב 2 וגם המשיב 1 מוסרים כי בשלב מסוים החליטו "לרדת מזה", נוכח סירובו של המתלונן לשלם.

מעבר לכך, הרי שלא היה מקום לכלול בעובדות כתב האישום את נושא החטיפה, אשר ממילא, גם אליבא המבקשת, אין די ראיות ליחסו למי מהמשיבים. עוד הפנה לתהיות הרבות העולות מגרסת המתלונן שיש בהם כדי להטיל ספק רב בדבר מהימנותו, ומכך להשליך גם ליתרת הדברים אותם הוא מוסר ביחס למסכת האיומים אותה הוא עבר. לדברי ב"כ המשיב סיפור החטיפה הומצא ונועד "לתמרץ" את המשטרה לפעול ביחס לעבירות הסחיטה והאיומים.

המשיב הינו אב לשלוש בנות, בעל מקום עבודה קבוע, מנהל אורח חיים נורמטיבי, ועל כן יש להורות על שחרורו בפיקוחם של מכריו אשר עובדים איתו ב"גלידת אנדריי".

שלושת המפקחים התייצבו בפני בית המשפט ונחקרו על ידי הצדדים. באת כוח המבקשת מנגד סבורה כי אין מדובר בהפליה אלא באבחנה עניינית נוכח מצבו הבריאותי הקשה של משה לב, כאשר עניינה של בר אזולאי טרם הסתיים ומצוי בטיפולה של יחידת הונאה תל אביב. עבירת החטיפה הוכנסה לכתב האישום גם אם אין ראיות לקשור אותה למשיבים, שכן מדובר ברצף עובדתי שלא ניתן לנתקו שהביא את המשיב להתלונן במשטרה. אכן המשיב הודה בחלקו, אולם רק לאחר שהוצגו בפניו ההקלטות. נוכח הפסיקה ונוכח המסוכנות הנשקפת מן המשיב המתחזקת לאור עברו הפלילי אין מקום להורות על שחרורו.

דיון והכרעה

בפתח החלטתי יש ליתן הדעת לשני נתונים אשר רלבנטיים להחלטה בעניינו של המשיב שבפניי. ראשית, כפי שקבעתי ביחס למשיב 1 יש לקבוע בעניינו של המשיב 2 כי ישנו בסיס לטענת ההפליה, וכי לא מצאתי שישנה הצדקה לפער כה משמעותי באופן שבו פעלה המבקשת ביחס למשה לב, בר אזולאי, שוקו ואחרים, שבעניינם כלל לא הוגש כתב אישום, אל מול עניינו של המשיב שבפניי.

שנית, בעניינו של המשיב 1, הוריתי על שחרורו לחלופת מעצר, ואילו ביחס למשיב 3, הרי שזה שוחרר בהסכמת המבקשת ביום 17.1.13 בתנאים של מעצר בית מלא בערבויות כספיות.

לכאורה, יש בכך כדי להוביל לשחרורו של המשיב גם כן בתנאי מעצר בית מלא. חרף כך, לא מצאתי בשלב זה שיש לגזור גזירה שווה בעניינו של המשיב 2  ואנמק.

ראשית, כאמור, ישנה הסכמה לראיות לכאורה וחלקים רבים מטיעוני ב"כ המשיב מגולמים בקביעה כי ישנו בסיס לטענת ההפליה. יחד עם זאת, אין להשוות את חלקו ומעורבותו של המשיב 2 אל מול חלקם של המשיבים 1 ו-3, וכך גם לא לעניינו של משה לב.

המשיב 1, כלל לא אמור היה ליהנות, בכל דרך שהיא, מתוצאות העשייה הפלילית, בוודאי לא בתגמול כספי. גם אם זה היה הגורם המחבר בין משה לב לבין המשיב 2, וגם אם זה היה מודע לאיומים שהופנו מצד המשיב 2 כלפי המתלונן הרי שלכאורה ניסה לסייע למשה לב, שהינו אליבא המשיב 1 אדם מבוגר אשר חב לו חוב לא משמעותי של כ-1,000 ש"ח.

מאידך, המשיב 2 "נכנס לתמונה" וזאת ללא כל היכרות עם בעל החוב ו/או עם המתלונן, ובפועל שימש כגובה חוב תוך הטלת אימה על המתלונן אשר לעניינו נחשף רק נוכח דברי המשיב 1.

אכן, משה לב פנה למס' גורמים על מנת לקבל את חובו וייתכן כי כדברי ב"כ המשיב 2 זה "אובססיבי" לגבי החוב, אולם בפועל מדובר באותו סכום כסף, אשר זה מבקש לעצמו. מאידך, על רקע המיוחס למשיב, הרי שנשקפת ממנו מסוכנות לא רק כלפי המתלונן הקונקרטי כי אם כלפי כולי עלמא, כל אימת שיתבקש בעתיד לסייע בגביית חוב עבור פלוני שלא בדרכים חוקיות.

לא זו בלבד, שהמשיב 2 נטל על עצמו את גביית החוב, הרי שזה "קנס" את המתלונן בעמלה של 80,000 ש"ח, אשר אמורה הייתה להגיע לרשותו ולרשות המשיב 3. למדים אנו כי אין המדובר בבעל חוב לגיטימי, אשר מנסה להשיג את כספו, אלא במי שנוהג כמנהג עבריינים במלוא מובן המילה, בשעה שכאמור ללא כל סיבה מחליט כי על המתלונן לשלם כמעט כפול מזה שאמור לשלם לבעל החוב.

בכך לא מסתיים ההבדל בין המשיב 2 ליתרת המשיבים, שכן, כאמור, המשיב הוא זה שבפועל מפנה את כל האיומים כלפי המתלונן. אין המדובר באיומים של מה בכך. המשיב מתרה במתלונן לבל יתקשר למשטרה. המשיב מפרט באוזני המתלונן פרטים הנוגעים לבני משפחתו, תוך ציון שיש לו דרכים משלו לטפל במתלונן. רף האיומים עולה, ככל שהמשיב 2 אינו צולח בהשגת הכספים. כך זה התבטא בפני המתלונן כי אם הוא חושב שהוא חכם, הוא יכול לעשות למתלונן "כיפה אדומה", הוא יכול לדאוג שידקרו אותו, זה מציין שיוכל לכתובת ביתו המדויקת של המתלונן במושב וכיוצ"ב.

נוכח האיומים הקשים, אין פליאה איפה כי המתלונן חש מאוים, באופן ממשי.